<h1>סמ"ג לאוין סימנים ש"ה—ש"ו</h1>
<h2>דף ו:</h2>
לעולם מחזירין (אחר) [על] כהנים טהורים אפילו מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק כרב ששת שאומר כן בפ"ק דיומא וגם מסקינן שם (ח' א') שרבי מאיר [ורבי יוסי] ורבי חנינא סגן הכהנים כולם סוברין דחויה היא בציבור, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי איפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה (ע"פ רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ט"ו).
<h2>דף ז:</h2>
וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין לרבי יוסי בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ה, ב'), ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וקיימא לן כרבי יהודה שאומר בסנהדרין (י"ב ב') וביומא פרק קמא (ז' ב') שאין הציץ מרצה אלא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' (ע"פ רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ז'—ח'), ולשון תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ב').
<h2>דף נ.</h2>
גרסינן ביומא פרק הוציאו לו (נ' א') ומשנה היא בפרק שני דתמורה (י"ד א') כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב [גם] למחר וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד, כגון פסח וחביתי כהן גדול, דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל (טומאות) [הטומאה] הוא דוחה אלא טומאת המת בלבד (ע"פ רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ט') כדאיתא פ"ק דיומא, כל קרבנות הציבור קבוע להם זמן לפיכך כולן דוחין את השבת ואת הטומאה מהמת, [ו]כל קרבן מהם ש(י)קרב בטומאה אינו נאכל (שם הל' י'—י"א), חוץ מן הפסח בלבד כדאיתא פרק כיצד צולין (פסחים ע"ו ב'), אלא מקטירין ממנו דברים הראוים להקטרה והשאר הראוים לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו (שם הל' י"א), כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין [אותו] טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאין למת או שהיו אילו ואילו טהורין והיו הכלי שרת טמאין למת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו (בין) טמאים (בין) [ו]טהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה, אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמא שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה אף על פי שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו ונכנסו חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא [על] (ב)טומאת מת בלבד (שם הל' י"ב).
